היו זמנים...

אסמכתאות תנ"כיות לגשמים בקיץ בכמות שאפשרה

גידול חיטה בארץ ישראל

מאת

נחום בצר¹

מבוא

בקטעים אחדים בספרי שמואל ובקטע אחד בספר ויקרא נמצאות אסמכתאות לגידול חיטה עקב גשמי קיץ. בסעיפים הבאים של המאמר הנוכחי נתייחס לקטעים האלה. כמו-כן נראה כיצד חכמי ישראל ניתחו את הכתוב והגיעו לעתים למסקנה, שבארץ ישראל ייתכנו גשמי קיץ בכמות המספקת לגידול חיטה.

ספר שמואל א' פרק ד'

פרק ד' בספר שמואל א' פותח באריכות בסיפור על מלחמה בין ישראל לבין הפלשתים. לצורך הניצחון במלחמה, הובא ארון הברית משילה אל המערכה. למרות זאת הפלשתים ניצחו במערכה, ובנוסף לקחו שלל את ארון הברית. תוצאות המלחמה הזאת היו קשות מאוד, כפי שיתואר בהמשך.

            בהמשך, מתחילת פרק ה' מסופר באריכות מה עשו הפלשתים עם הארון. ראשית הם הביאו אותו לעיר אשדוד, למקדש אלוהיהם "דגון", לצורך חגיגות. אולם למחרת ראו שדגון נפל לפני ארון הברית. הם הקימו את דגון, אך למחרת הוא שוב נפל לפני ארון הברית. בנוסף פרצה מגפת עפולים (מחלה המועברת בצורה כלשהי על ידי עכברים) בתושבי אשדוד. כתוצאה מכך העבירו תושבי אשדוד את ארון הברית לעיר גת. אולם גם שם פרצה מגפת עפולים קשה מאוד. ושוב נשלח הארון לעיר אחרת, לעקרון, והתופעה של המגפה חזרה על עצמה גם בעיר הזאת. כך קרה בחמש הערים החשובות של הפלשתים, כולל עזה ואשקלון.

            פרק ו' פותח ואומר שארון הברית היה אצל הפלשתים שבעה חודשים. בתום תקופה ארוכה זאת, עקב המגפות בכל הערים, הגיעו הכוהנים והקוסמים של הפלשתים למסקנה, שיש להחזיר את ארון הברית לישראלים. מובן שעם הארון המוחזר לישראלים נוספה גם מתנת כופר.

            ההחזרה של ארון הברית הייתה מיוחדת במינה. שמו את ארון הברית על עגלה חדשה, הרתומה לשתי פרות עלות (שמניקות), שוולדותיהן נכלאו בביתן. הניחו את הפרות לנפשן לבחור בעצמן את דרכן עם הארון. באופן טבעי הפרות הללו היו צריכות לחזור לרפת ולסרב לזוז משם. והנה הפרות בכל זאת פנו ישירות והלכו ללא היסוס לעבר העיר בית שמש, שבנחלת ישראל, ללא שום סטייה בדרך.

            בתיאור מהלך הפרות מופיע פרט חשוב של עיתוי, האומר שהארון הגיע לבית שמש בעת שהתושבים עסקו בקציר חיטים.

            התאריך המדויק של המלחמה בין בני ישראל והפלשתים, המתואר לעיל, איננו מופיע בסיפור שלעיל. אולם במקורות אחרים, מאוחרים יותר, מובא התאריך. ספר הדינים "ארבעה טורים" חלק ראשון ("אורח חיים") פרק תק"פ עוסק בהלכות תעניות ובו מוצגת רשימה (בשם "בעל הלכות גדולות" – אחד הגאונים לאחר סוף תקופת התלמוד) של תאריכי תעניות קדומות. הרשימה הזאת מתחילה ממאורעות עצובים וטרגיים המסופרים בתורה. התאריכים מסודרים החל ב-א' בניסן, שבו מתו בני אהרן, נדב ואביהו. התאריך השני הוא י' בניסן, שבו מתה מרים, אחותו של משה רבנו. התאריך השלישי הוא כ"ו בניסן, שבו נפטר יהושע בן-נון. התאריך הרביעי, החשוב לענייננו הוא י' באייר, שבו מתו עלי הכוהן ושני בניו, חופני ופנחס, ונשבה ארון הברית על ידי הפלשתים במלחמה שתוארה לעיל.

            יום הזיכרון והתענית לאירועי י' באייר מציג בפנינו שאלה, שאותה ניסח משה, בנו של הרב יצחק לוי (הרב יצחק לוי נפטר בשנת תשנ"א) והיא מוצגת בספרו של הרב יצחק לוי "קובץ מאמרים פרשיות בספרי הנביאים". כיצד ייתכן התאריך הזה, שהרי מסופר שהארון היה שבעה חודשים אצל הפלשתים; ואם נספור קדימה שבעה חודשים מחודש אייר, הרי שמדובר בהחזרת ארון הברית לבית שמש בחודש כסלו. ובתנ"ך מסופר שאנשי בית שמש עסקו אז בקציר חיטים. אם כן, הייתה זאת חיטה שנזרעה בחודשי הקיץ. לפיכך, ברור שהיה גשם בקיץ באותה שנה, בכמות שהספיקה לגידול החיטה.

            שני מקורות נוספים, שמהם האחד בספר שמואל ב' והשני בספר שמואל א' (אנו מציגים אותם לפי הסדר התואם לתוכן המאמר),  מתארים נסיבות של גשמי קיץ.  

_________________________________________________________

¹ הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, חיפה 32000

ספר שמואל ב' פרקים ט"ו – י"ח

בפרקים ט"ו – י"ח שבספר שמואל ב' מתואר המרד של אבשלום באביו, המלך דוד. המרד תוכנן במשך זמן רב, ואבשלום הצליח לאסוף למחנהו חלק נכבד מעם ישראל.

            חשובה במיוחד העובדה שאבשלום הצליח לצרף אליו את אחיתופל הגילוני, יועצו של המלך דוד. על אחיתופל נאמר בפרק ט"ז פסוק כ"ג, "ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלוקים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום". לכן, בעת שדוד ונאמניו נאלצו לברוח מירושלים מאימת המרד, ראש דאגותיו ומאמציו של דוד היו כיצד לסכל את עצת אחיתופל. לצורך כך שלח את חושי הארכי, מנאמניו, שהצטרף כביכול למחנה אבשלום, על מנת שיטרפד את מהלכי אחיתופל. ואכן חושי הארכי הצליח בכך, ועצותיו של אחיתופל לא בוצעו, והמרד של אבשלום נכשל. אחיתופל שראה כי לא בוצעה תוכניתו הבין שהמרד ייכשל; ולכן לפי המסופר בפרק י"ז פסוק כ"ג הלך אל ביתו ואל עירו, גילה, השאיר צוואה לבניו והתאבד בחניקה (כנראה תלה את עצמו).

הדיון התלמודי בצוואת אחיתופל

התנ"ך איננו מפרט מה היה כתוב בצוואה של אחיתופל. אך במקורותינו בתלמוד הבבלי, מסכת בבא-בתרא דף קמ"ז מובא הציטוט, "תנו רבנן שלושה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חיטים." לענייננו חשוב הציווי השלישי, יום טוב של עצרת פירושו חג השבועות, הנקרא בתנ"ך גם "עצרת". לפי הציווי של אחיתופל, בוחנים את מזג האוויר בחג השבועות, ואם הוא בהיר ("ברור") יש לזרוע חיטים. רש"י מסביר, שיש לזרוע חיטים מכיוון שגידול זה יהיה מוצלח באותה שנה. מתוך הביאור של רש"י מסתבר, שהוא מתכוון לזריעת החיטים בחורף הבא אחרי אותו חג שבועות. הסבר זה נראה קשה, מכיוון שתמיד מקובל שתפילות, קורבנות וכל שאר הטקסים הדתיים שקשורים לענייני הצלחת עבודה חקלאית מתייחסים תמיד לאותה שנה המתחילה בראש השנה בחודש תשרי ומסתיימת בסוף חודש אלול. לפיכך, אני מציע לעניות דעתי שאכן מה שאחיתופל ייעץ בצוואתו לבניו הוא שיזרעו חיטים באותו הקיץ, לאחר שראו שמזג האוויר בחג השבועות הוא בהיר. זהו חידוש עצום שניתן לגדל חיטה על גשמים שיורדים בקיץ. אם אנו מצרפים צוואה מפתיעה זאת של אחיתופל לסיפור של החזרת ארון הברית על ידי הפלשתים (שהיה בחודש כסלו בעת קציר חיטים), אנו רואים שנית שייתכן קציר חיטים בתחילת החורף, אם הן נזרעו במהלך הקיץ (אחרי חג השבועות במועד כלשהו).

            אם נחזור כעת לאירועי מפלת ישראל במלחמתם עם הפלשתים, שהביאו למותו של עלי הכוהן ובניו ושביית ארון הברית; נוכל להסיק כי ייתכן שהפלשתים באותה עת שרפו את שדות החיטה של הישראלים בטרם בוא הקציר. לפיכך, הם זרעו את החיטה במהלך הקיץ לאחר המלחמה, התפללו לשם, בתעניות וקיוו לעזרת השם, שייתכן ובאה באותה שנה. כלומר, ירדו גשמים בקיץ שהביאו לגידול החיטה, שנקצרה בסופו של דבר בחודש כסלו.

ספר שמואל א' פרקים ח' – י"ב

לאחר זקנתו של שמואל מסופר על דרישת עם ישראל להמליך עליהם מלך. מתוארת באריכות השתלשלות המאורעות עד המלכתו של שאול. הדרישה של העם לא מצאה חן בעיני שמואל (וגם לא בעיני השם). לפיכך, שמואל מוכיח אותם על כך, וטוען שלא מלך יציל אותם, והוא לא יוכל לפתור את בעיותיהם - אלא רק אמונה בשם היא שתעזור להם. כאות לכך שדרישתם לא הייתה טובה, אומר שמואל בפרק י"ב פסוקים ט"ז-י"ח "גם עתה התייצבו וראו את הדבר הגדול הזה, הלוא קציר חיטים היום, אקרא אל השם וייתן קולות ומטר, ודעו וראו כי רעתכם רבה...". "וייקרא שמואל אל השם וייתן השם קולות ומטר ביום ההוא, ויירא כל העם מאוד."

            הנה אנו רואים מקרה נוסף של גשם בתקופת חג השבועות ("הלוא קציר חיטים היום", ככתוב לעיל). אמנם הגשם בא כתגובה למהלך שלילי של עם ישראל, אך התופעה התקיימה.

            כאן המקום להזכיר שכל אירועי הגשם בקיץ היו בצפון נחלת שבט יהודה ודרום נחלת שבט בנימין. הערים גילה ובית שמש היו בנחלת יהודה, ומצפה הייתה בנחלת שבט בנימין. מקומות אלה הם באזור הררי; הגבוהה מכל הערים הללו היא גילה. באזור הררי ייתכנו אירועים מטאורולוגיים שיביאו למשקעים בלתי צפויים. מן הראוי גם להזכיר, שכל האירועים של ספרי שמואל שתוארו בסעיפים הקודמים התרחשו בתקופה קצרה יחסית של 35 שנים בלבד. מכאן שההסתברות לגשם בקיץ בכמות מספקת לגידול חיטה לא היה אירוע בהסתברות נמוכה במיוחד.

ספר ויקרא פרשת בהר פרק כ"ה

כל האמור לעיל בספרים שמואל א' ושמואל ב' מסתמך לדעתי על הנאמר בתורה בספר ויקרא פרק כ"ה. בפרק הזה מדובר באריכות על מצוות השמיטה והיובל. דהיינו, שאין לעבד את הקרקע, ואין לזרוע בשנה השביעית. כמו-כן יש מגבלות על קציר הספיחים. כלומר, 6 שנים מותר לעבד את הקרקע ולאכול ולהתפרנס ממנה, ובשנה השביעית יש להשבית את הקרקע לחלוטין. כמו כן יש להשבית את הקרקע בשנת היובל, שהיא שנת ה- 50 הצמודה לשנת השמיטה השביעית במחזור. כלומר, מדובר בשתי שנים עוקבות שבהן אסור לעבד את הקרקע.

            התורה מעוררת את השאלה, "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?" והתורה עונה, "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת[ה] את התבואה לשלוש השנים." כלומר, מדובר בשתי השנים שבהן אין מעבדים את הקרקע, ובשנה הקודמת לשתי השנים האלה, שבה יהיה יבול מספיק לכיסוי צורכי שלוש שנים. אם כן, הפירוש המקובל הוא שהיבול בשנה השישית יהיה גדול מאוד, שיספיק לצורכי שלוש שנים. לדעתי יש פה אפשרות נוספת המרמזת לכל מה שהובא לעיל מספרי שמואל. כלומר, שלא רק קיימת האפשרות ליבול גדול מחורף מבורך באופן יוצא מן הכלל בשנה השישית, אלא גם יבול נוסף של חיטה, שיגדל בקיץ של השנה השישית. כלומר, בשנה השישית יהיו שני גידולים של חיטה – גידול חורף (כרגיל) ובנוסף גם גידול קיץ, המותנה בגשמי קיץ. הוכחה לפירוש הזה, וסיוע לאפשרות הזאת אפשר להביא מדיונים בתלמוד, כמתואר בהמשך.

התלמוד הבבלי מסכת ראש השנה דף י"ג

במסכת ראש השנה דף י"ג ישנו דיון במקרה שבו יבול תבואה מסוים צומח במשך שתי שנים קלנדאריות סמוכות. כלומר, מקרה של חיטה שנזרעה בקיץ של השנה השישית ואמורה להיקצר בשנה השביעית. השאלה היא אם זאת חיטה של שנת שמיטה או זוהי חיטה של שנה שישית, ואז היא מותרת לשימוש עבור כל הצרכים. נקבעה ההלכה, שכאשר שליש מהצמיחה מרגע הזריעה התרחש בשנה השישית (לפני ראש השנה של השנה השביעית) אזי למרות שסיום הצמיחה עד לבשלות וקציר התרחש בשנה השביעית (שהיא שנת שמיטה), היבול הזה נחשב כמותר בשימוש, כאילו גדל כולו בשנה השישית. מכאן ברור שהתלמוד עסק באפשרות של גידול תבואה בסוף הקיץ בארץ ישראל, כתוצאה מגשמי קיץ. מן הראוי להוסיף כאן, שכאשר דנים בתבואה מדובר בגידול בעל (ללא השקיה).

המשמעות עבור העשרת משאבי המים

הכתוב בסעיפים הקודמים מעיד על כך שייתכנו בארץ ישראל בקיץ עננים בעלי פוטנציאל להורדת גשמים. גם תעלולי מזג האוויר של השנה הנוכחית הביאו למספר רב של ימים, שבהם היה טפטוף ואף גשם בחודשי הקיץ (אגב, השנה היא השנה השישית – ערב השמיטה, ואולי הבטחת השם ביחס לשנה השישית מתממשת בשנה הנוכחית). לפיכך, מן הראוי אולי לשקול שימוש בטכניקות של זריעת עננים להגדלת כמות המשקעים השנתית במדינת ישראל גם בימי הקיץ.

(תיבות)

מן הראוי אולי לשקול שימוש בטכניקות של זריעת עננים להגדלת כמות המשקעים השנתית במדינת ישראל גם בימי הקיץ

חכמי ישראל ניתחו את הכתוב בספר שמואל והגיעו לעתים למסקנה, שבארץ ישראל ייתכנו גשמי קיץ בכמות המספקת לגידול חיטה